למה דווקא הודו?
מה יש בה בהודו חוץ ממיליארד הודים, צפיפות, עוני ולכלוך שגורם לאנשים להתאהב בה ולרצות לחזור אליה שוב ושוב? חלק מהתשובה היא, שאי אפשר להסביר עד הסוף. אפשר לנסות, בידיעה ברורה שאין תשובה אחת.
מה יש בה בהודו חוץ ממיליארד הודים, צפיפות, עוני ולכלוך שגורם לאנשים להתאהב בה ולרצות לחזור אליה שוב ושוב?
חלק מהתשובה היא, שאי אפשר להסביר עד הסוף. אפשר לנסות, בידיעה ברורה שאין תשובה אחת.

הודו היא תת-יבשת ענקית, מסתורית ובלתי מפוענחת. גם אחרי כמה ביקורים והרבה ימי שהות, החידתיות שלה היא חלק מקיסמה.
אפשר לשבת בריקשה - אמצע דלהי, הזיעה נוטפת, שישה מסלולי נהיגה מקבילים, מכוניות פאר, ריקשות, אוטובוסים, סבלים, תאו אחד, פרה ולפעמים פיל או גמל. כולם צופרים, כולם תקועים, קצת ריחות עשן, פיח, מאכלים מתובלים, סארים צבעוניים, לבושי קרעים החיים על אי תנועה, רוכלים ומקבצי נדבות, שתי בנות עם קוקיות במדי בי"ס אדומים-לבנים, לקלל ובאותה נשימה להישבע שאני אחזור לכאן.

הודו היא שוויצריה וחירייה גם יחד. היא נופים עוצרי נשימה וערים מכוסות אבק בלי שמץ מדרכה. היא נהרות ומישורים ירוקים עד אופק והיא תחנת רכבת עם נהרות אדם ומתקני שקילה לא מדויקים.
הודו היא אשרמים וקדושים שדופים, גתות, פסלים ומקדשים מפוארים מתפוררים. היא רחובות שביום טוב נראים כמו שוק הכרמל או מחנה יהודה לפני שסוגרים.
הודו לא משאירה אותך אדישה- זה חלק מקיסמה. היא לא תובעת את תשומת ליבך, היא מסתערת עליו בשפע הצבעים, הריחות, הגדלים, הכמויות והניגודים. אי אפשר להשוות אותה לכלום וכל הזמן היא מזכירה לך דברים שכבר ידעת, חווית ושכחת.

בהודו, ניתן להניח, תיראו יותר שקיעות ממה שראיתם עד שהגעתם אליה כי יש זמן לזה וכי יותר ממקום אחד מחכה לך אישית שתגיעי
אליו אל השקיעה. על שפת אגם קדוש, מול הרים או שדות מטעי התה או מול הים וסירות הדייגים או בגג המלון עם הג'ינג'ר-למון-תי, מול מפריחי העפיפונים, מפנים את הזמן, מסתכלים בשמיים, רואים את הצבעים שמתחלפים, שומעים את קולות האנשים או התופים או הצופרים או השקט ונפרדים לנצח מעוד יום שנגמר.
בכלל, אי אפשר שלא לעסוק בצפייה. צפייה בנשים שעובדות בשדות, שהולכות עם סלים, שעולות במספר רב על ריקשות קטנות, שהולכות מהשדה הביתה או להיפך, בסארים הבוהקים, בילדים בשלל צבעי מדי בי"ס, בכלי התחבורה המוזרים- ריקשות שסוחבות הכל
כולל תאו. בפרות, במטעים, בשדות, בתיירים, בתרמילאים, בבעלי המלאכה שעושים כסאות, סלים, רשתות, בכובסות ובכובסים, בזקנים, בנכים, בטקסי הפוג'ה ובסלסילות הפרחים הקטנות עם הנרות, השטות בזרם. בגנגס השוטף, במתפללים, במנגנים.אי אפשר להוריד את העיניים.

הודו היא חזרה למחוזות הילדות. להודים כמה מאות ימי מועד, חג ופסטיבלים וכולם סיבה לשמחה, להתארגנות ולהשתתפות חובקת כל גיל. יש תהלוכות ויש תפילות ויש אורות וצבעים וכמובן מוסיקה ותנועה וריקודים. יש תחפושות ופסלים נישאים. יש הכנת שרשראות פרחים וזריקת סוכריות ומיני ממתקים.
במדוראי מתקיים טקס בו בכל לילה במקדש היפיפה והענק לוקחים את פיסלו של שיווה ומביאים אותו ברוב הדר אל חדרה של אישתו,שם הוא ישן ובבוקר חוזר אחר כבוד למקומו.
יום הולדתו של קרישנה נחגג בתהלוכה עתירת פרחים כמו בשבועות, בתחפושות ואיפור ופסלים על כרכרות ממונעות ומקושטות כמו בפורים ובשפע אורות, עם גנראטור מרעיש בקצה התהלוכה כמו בחנוכה, וכמובן יש תזמורת רעשנית ומדי תזמורת מוזהבים ואנשים באמצע ובצדדים וכולם שמחים.

ההודים צוחקים הרבה, מחייכים ומגחכים ושואלים הרבה, מעט שאלות- מאיפה את? איך קוראים לך? את אוהבת את הודו? את נשואה?
צוחקים אם נפלת קלות או התבלבלת, שולחים אותך למקומות שאין להם מושג איפה הם, מתקרבים אליך ומוכרחים לדעת איך זה שיש לך שיער מתולתל.

הודו נותנת לך שיעור קצר, שטחי אמנם, במושגי יחסיות של גודל, זמן ומרחב. אצלם זה נמדד אחרת. בהודו אפשר לנסוע שלושה ימים ושלושה לילות ברכבת ועדיין לא להגיע מקצה אחד לקצה השני של תת היבשת. הכבישים במקומות רבים צרים ומשובשים אז נוסעים לאט ומבחינים בהרבה יותר פרטים. נכון, זה לוקח זמן, אבל בשביל מה בעצם צריך למהר? אין רבעי שעות ואין דקות. יש שעות, חצאי ימים וימים שלמים. אנשים, באזורים הכפריים במיוחד , אך גם בערים, הולכים הרבה. הולכים לבית הספר ולעבודה מרחק קילומטרים הלוך וחזור. אנשים יושבים ומחכים בצידי הדרכים,ליד הדוכנים, בתחנת הרכבת ובפתח הבית או החנות וממתינים.
ממתינים לאוטובוס, ללקוחות, לגשם, לערב, לאוכל, לילדים - כי הם לא ממתינים למשמעות - כך לפחות זה נראה מבעד לעיניים המערביות שלנו.
איך חיים בפחונים, איך עושים צרכים בצידי דרכים, איך מאות אלפי אנשים נוסעים ברכבות, איך לא דורסים פרות או כלבים בכבישים, איך סובלים את החום והלחות, איך בנו מקדשים כל כך גבוהים, גדולים ויפים, איך מתקיימים להם כל כך הרבה אלים זה ליד זה, איך לא צועקים, הודפים בכעס אבל לא מבקשים סליחה על דחיפה קלה.
כל כך הרבה איכים, אבל מכל ביקור ולו קצר בהודו יוצאים עם הרבה שאלות ותהיות ובהרגשה שממש לא דחוף לתת תשובה ואולי  אין תשובה ואולי ישנן הרבה תשובות ועם הכל אפשר להמשיך לחיות ולתת מקום לתחושות ורגשות ולהמתין בכריעה וקצת בהשלמה כי מי יודע מתי האוטובוס יגיע או מתי תשקע החמה ובינתיים אפשר לתת לראש קצת מנוחה.