הודו בעיני הנכדים

 

מקדש הזהב באמריצר הוא בעיני המונומנט הכי יפה בהודו. לטייל עם בני, כלתי והנכדים, לראות את הודו מבעד לעיניים של ילדים בני 3 - זה כיף גדול. פתאום אני מבינה למה החיבור החזק הזה שלי להודו. הודו מאוד ילדותית, במובן הטוב של המילה. הגענו למקדש הזהב בריקשה. לנדב ויונתן זה היה כמו נסיעה בלונה פארק. " אנחנו אוהבים ריקשות. רוצים לנסוע הרבה בריקשות". הילדים כבר די עייפים. השעה 10 וחצי אבל הם סקרנים ומתמלאים באנרגיה למראה המקדש בלילה. עומדים נפעמים. פוערים עיניים גדולות "וואו".

נדב אומר: "הגענו להודו" כי לפני הנסיעה הראיתי להם את המקדש בתמונות והסברתי שזה בהודו. אני מספרת להם שאנחנו הולכים למסיבה בה משכיבים את הספר לישון. ההודים מגלים בהם עניין. רוצים להצטלם איתם, מחייכים אליהם, שואלים לשמם ומתעניינים מאיפה אנחנו.

השעה כבר 11 בלילה. לאחר הטקס. הילדים רוצים להיכנס למקדש הזהב לראות אותו מבפנים. המוני סיקים מצחצחים ומבריקים בלי סוף כל פינה ופינה. הרצפה נקייה להפליא. מנקים בעזרת חומר בעל ריח חזק את הגדרות העשויים מנחושת. בתוך המקדש לא ניתן לצלם. עומד שם סיקי על גבי כסאות שנערמו לגובה (די מפחיד אבל מתחתיו מספר מאמינים שתומכים בכיסאות) ומנקה את השנדליר הענק עלה אחר עלה. כל הקונסטרקציה הזו של התאורה מתנדנדת תוך כדי ונראה כאילו עוד שנייה תיפול. נדב ויונתן בולעים בשקיקה את המראות. מטפסים עוד קומה לראות הכל מלמעלה.

 

להיות באורות במקדש הזהב באמריצר - טיול משפחתי