יעל דותן - הודו יולי 2014

לרוני ומיכל  היקרות שלי,   9.8.14

בשנת השבתון שלי אני מתחילה לחשוב על נסיעה להודו, אבל עם מי?  בעלי מכריז שלעולם לא ידרוך שם....חברותיי צוחקות ואפילו לא מהרהרות באופציה.

"את בת 54, אל תשכחי" הן מנסות להוציא את הרוח מהמפרש הרעוע גם ככה....חייבת לומר כי המפגש פנים אל פנים אתך רוני, ועם מיכל הרגיעו אותי רק מעט. הרגשתי פעם ראשונה שאני מהמרת.....היום אני 10 ימים אחרי השיבה מהודו- (למילה "שיבה" כבר יש משמעויות חדשות...)בהודו השתנו לי משמעויות הזמן והכסף....לחברותי ששואלות אם נחתתי , אני עונה שרק הגוף והמזוודות נחתו. הראש עוד לא.

רוני- לא יאומן איך  חשבת על כל פרט בטיול, מרכב ממוזג ונוח,  דרך המקומיים ששכרת כדי שיגנו עלינו, ויזרזו כל תהליך שאפשר בהודו... מלונות מפנקים, התנסויות בעיסוי ,בבישול ומה לא....

כמה נועם ולארג'יות הפגנת לפני הטיול....

כמה היית זמינה לנדנודים שלי....הם נשמעים לי עתה כל כך לא רלוונטיים....

מיכל-ללא ספק עשית עבורי  את הטיול !!בסיפורים המרתקים שלא ויתרתי עליהם- שעות ששתיתי אותך בצמא (וגם כתבתי כל מילה.....)בכך ששיתפת אותנו באורח חייך המלא משמעות וחשיבה חיובית על העולם כולו ולא רק על עצמינו.... איזו השראה זו היתה. בהתחשבות שלך בי, בכולן ובנדיבותך הרגשית לכל אחת מהבנות מבלי לזנוח את האסרטיביות הבריאה- לעצור ,להבין אבל להעמיד אותנו במקומה, (למרות שכל אחת מאיתנו יכלה להיות אמא שלך מבחינת הגיל....)

את דוברת שפות רבות אך בעיקר את בקיאה  בשפת הגוף והעיניים.....בתבונת הלב-ועל כך תבורכי!!! את טובת לב ונדירה.  אדם ראוי לשבח!!

אני רוצה לסיים בסיפור אישי קטן:

אנחנו מגיעות לרישיקש עם עוד כמה מאות אלפי עולי רגל....גברים, מליון גברים...שעת בין ערביים, אנו בדרך לטקס בגנגה...אנחנו בולטות מאד במראה המערבי שלנו, בהליכה, בדיבור בלבוש...מיכל –כולה בת  29,שומרת עלינו מקדימה ומאחורה בעזרת המדריכים המקומיים שרוני שכרה..... וההמון הגברי –השזוף-המיוזע צובא עלינו  ואנחנו נדחקות ונדחקות ,מתאמצות לשמור על קשר עם החברות....עד אשר נפתחת דלת קסמים של בית קפה ממוזג, ומיכל מאשפזת  אותנו בזו אחר זו, פנימה,כמובן סופרת שכולן נמצאות.... וסוגרת עלינו את הדלת.ההמון ההינדי נשאר בחוץ בלחות ובגשם.. בוהה בנו- בבית הקפה אנחנו מקבלות הסבר נפלא ומרתק,לכל מה שקורה פה, ופתאום נקנו להם 11 צעיפים כתומים כמנהג המקום ונקשרו על ראשינו, והופ אנחנו כבר דומות לבני המקום, מחוייכות, אנחנו יוצאות מבית הקפה ויורדות יחפות לגנגס.את הטקס המרהיב והמרגש אנחנו עוזבות כ 5 דקות לפני כולם, הכל מחושב.צועדות אחרי מיכל -כמו אמא אווזה, וכל זה כדי שנמצא בקלות את דרכנו ואת הנעליים שמסרנו בכניסה-לפני כולם. בכל דבר  מושקעת מחשבה תחילה  ותחושת הנדיבות פזורה באויר כמו ניחוח בושם יקר.
זה היה מסע מרתק!!! אלף תודות לכן לא יספיקו.


 יעל דותן מזכרון יעקב יולי 2014
יעל דותן - הודו  יולי 2014